<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"א ח"ה</h1>
<h2>דף לח:</h2>
דיין שרואה שהנתבע טוען ברמאות יכול להחמיר ולפרש בשבועה כל צד רמאות שיוכל לחשוב בלבו ואפילו יאמר שהנשבע אדעתא דידך קא משתבענא, מציעא. דיינים כשמשביעין צריך לאנקוטי חפצא ואפי' תפלין בדיעבד די ומודיעין אותו חומר השבועה ודיין שלא התפיס חפץ לנשבע אפילו בתפלין הוה ליה טועה בדבר משנה ות"ח משביעין אותו בתחלה בתפלין. וכתב רב אלפס בתשובה כופר בכל שהשביעוהו שבועת הסת בלא אנקוטי חפצא והביא התובע עד א' משביעין אותו שנית באנקוטי חפצא. ורש"י כתב ובדורותינו בטלו הראשוני' שבועה כי ענשה גדולה ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה כי ארור בו שבועה, שבועות. מי שחייב שבועה משום דבר דמדבריהם כגון מציאת חרש שוטה וקטן דיש בהן גזל מפני דרכי שלום ואינו רוצה לישבע אין מוציאין בדיינין ואין יורדין לנכסיו אלא מנדין אותו עד שלשים יום ומלקין אותו אחר שלשים יום, שבועות. יש מן הגאונים שכתבו שבועת היסת שלוקח החזן ספר תורה ומחרים בשמו ויש מי שכתב שאינו כלל בספר תורה אלא שמחרים בשמו בחרם סתם. וחרם סתם אינו לא בספר תורה ולא בשמו אלא סתם.
